המסע לליטא

כיצד התחיל הרעיון למסע לליטא?

הרעיון להכיר גלות נוספת התחיל עם היָזמה של נשיא המכללה, פרופ' ישראל רוזנסון ועקיבא סלע.

מדוע לדעתך חשוב לצאת לליטא? מה היה ההבדל בין ליטא לפולין בזמן המלחמה?

שני היבטים: הסיור הוא לא סיור שואה אם כי השואה היא מרכיב חשוב בו. הסיור כולל היכרות עם החיים בעיירות הקטנות ובערים הגדולות כגון קובנה ווילנה, ירושלים דליטא. הוא סיור כדי לראות את העושר ואת המגוון של יהדות ליטא וכולל גם את השואה. עד היום מורשת יהדות ליטא מורגשת בישיבות הליטאיות,  במבנה החינוך היהודי ואפילו בחינוך הממלכתי-דתי.

פחות מחצי מהסיור מתמקד בתקופת השואה עצמה אבל השואה מרחפת גם כשאנחנו מבקרים ברובע היהודי ובישיבות, כשמתעוררת השאלה 'למה הם ריקים ועזובים'.

ההבדל בין המסע לליטא למסע לפולין הוא גדול: אנחנו מדגישים את החיים בליטא ונפגשים עם יהודים החיים שם גם היום. בבתי הספר לומדים לרוב שהשואה מתחילה בגרמניה, ממשיכה ומתפשטת לפולין ובכך מתקבל גוון אחיד לסיפור השואה. בליטא הסיפור אחר לגמרי ואכזרי יותר: כ-96% מיהודי ליטא נרצחו בשואה  האחוז הגבוה ביותר מכל מדינה אחרת ואנחנו חושפים את הסטודנטיות למגוון סיפורי השואה ולא לסיפור אחד בלבד. למשל: אין מחנות השמדה בליטא. יש בורות רצח ליד כל עיר ועיירה; שיתוף הפעולה של הליטאים ברצח היה נורא ביותר בליטא. כל אלה מעלים שאלות התקפות גם ביחסנו לנושא השואה היום.

כמה מסעות יצאו עד היום?

השנה נצא למסע ה-11. המסעות הראשונים היו פתוחים  לקהל הרחב, וזה המסע החמישי שבו משתתפים רק הסטודנטיות ואנשי הסגל.

כיצד הרגשת בסיור הראשון?

אני הצטרפתי בסיור השני או השלישי. כמה שקוראים וכמה ששומעים זה לא יכול להחליף את המראה בעיניים ואת התחושות במקום. לפעמים חשוב גם מה שלא רואים. היינו בפורט התשיעי, אתר הרצח של יהודי קובנה, שם יש כיום מעל על בורות הרצח דשא ירוק,  והדיסוננס בין ההסברים לבין  השקט והרוגע של מה שרואים שם חזק מאוד. כשרואים את הסמיכות של הבורות לעיירות הדברים מובנים אחרת. זה מסוג הדברים שלא מפנימים כל עוד לא רואים אותם בשטח. זה לא נתפס בלמידה מהכורסה, לא מספרים ואף לא מסרטים.

האם היו שינויים במסעות לאורך השנים?

בוודאי. היו שינויים. כשעברנו מסיור שהיה פתוח לקהל הרחב ולסטודנטיות, לסיור שפתוח ל סטודנטיות ולאנשי סגל בלבד הכנסנו יותר תכנים חינוכיים. אנו רואים בסיור חלק אינטגרלי מהכשרתן של הסטודנטיות כמורות. העיסוק בנושא השואה היום הוא לא רק למורים להיסטוריה ביחידת היסטוריה בכיתה יא, אלא לכל מחנכת. החל מהגן המחנכת נדרשת לעסוק בנושא השואה לכל הפחות כהכנה לצפירה שנשמעת ביום הזיכרון לשואה ולגבורה אם לא מעבר לכך.

שינוי אחר: הוספנו תחנות בסיור המפגישות את הסטודנטיות עם מוסדות חינוך בליטא: תחנה אחת היא בית ספר תיכון בקובנה הנמצא סמוך לאתר הרצח במרכז העיר. שם אנו נפגשים עם צוות של מורים כדי לשמוע כיצד הם מלמדים על יהודים ועל השואה ומתמודדים עם נושא רצח היהודים בליטא. בעיר קיידאן אנחנו מבקרים במרכז סובלנות הנמצא בבית כנסת משוקם. הוקם שם מוזיאון קטן המנציח את יהודי העיר וגם מרכז חינוכי. אנו נפגשים עם מנהל המקום ושומעים על תכניות חינוכיות לא פורמליות על היהודים ועל השואה.

במהלך הסיור אנחנו מרבים בשיחותגם על מה שראינו וגם על משמעות הדברים. כל אלה מוסיפים לסיור מבחינה חינוכית, ערכית ולאומית.

מה היו המשובים של הסטודנטיות שיצאו למסע? כיצד הרגישו? האם המסע הוא גם רוחני במידה מסוימת?

הסיור משמעותי מאוד עבורן. אלה שהיו במסע לפולין בתיכון נמצאות כעת בשלב אחר בחיים והיו מהן שציינו שהסיור לליטא היה אף חוויה מתקנת עבורן לסיור לפולין. הסיור מפתח בהן סקרנות וצימאון לדעת יותר. כל הקיץ הן קוראות, צופות בסרטים ומאזינות לעדויות -  ואין הישג חינוכי גדול יותר מלפתח את הסקרנות ואת הרצון לדעת. מבחינה אישית הן מתמודדות עם דילמות ועם שאלות ועם המורכבות של העבר שלא הכול שחור לבן.

לסיכום, מדוע חשוב לצאת למסע?

החשיפה למורכבות של החיים היהודיים בעבר ובהווה בחוץ לארץ בכלל ובליטא בפרט מוסיפה פן חשוב מבחינה לימודית ומבחינה אישית. הסיכום הטוב ביותר בעייני הוא דברים של אחת הסטודנטיות שיצאה לפני מספר שנים: "העיסוק בנושא השואה בבית ספר הפך מחובה, לעתים מעיקה, לשליחות של ממש, לשליחות חינוכית, ערכית ולאומית".